Post #5123

‏יהודה נעם כותב, תקראו: לפני חמש שנים, ברגילה מהצבא - טיילתי בעוג׳ה. גלשתי במגלשה המפורסמת שהערבים מילאו בזכוכיות, והגב שלי נחצה לשניים משל היה סטייק מדיום רייר. 23 תפרים נדרשו כדי למתוח את העור חזרה ואיכשהו להצליח לסגור את העור הפתוח. אף אחד לא הגיע ל״נוכחות מגינה״ בשבילי או בשביל כל היהודים שגורשו או נפצעו במקום. מערכת הביטחון של השישי באוקטובר נותרה חסרת אונים מול הטרור המושתק של כמה שבטים בדואים במקום והעדיפה להתעלם. עד שהגיעו רועים בני 16 על חמור ושינו את המציאות מקצה לקצה. כמו בסיפור תנכ״י מופלא - מה שלא הצליחה המדינה המפוארת בעלת פצצות האטום וחיל האווויר החזק בעולם - עשו ילדים עם גוזמבות וכמה עיזים - ״לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי״. ראיתי שכתבו שלא מוסרי להנות ממקום שגורשו ממנו ערבים בכח הזרוע - האמת שראיתי לא מעט אנשים נהנים במקומות מהם גורשו ערבים בכח- בבתי קפה בהרי ירושלים, בבקעה וקטמון, תל אביב ויפו. ראיתי גם לא מעט אנשים מטיילים בכרמל ובשפלת יהודה. ולמה נקניקיות? ראיתי שאנשים השוו את הסיפור בעוג׳ה לייצור שלהם. זה לא נחמד לדעת איך זה מיוצר, זה לא מתאים לכולם לייצר אותם, אנחנו מעדיפים להתעלם לעיתים מהצורה שבה יוצרו - אבל כולנו אוכלים ומבינים שטוב שיש מי שמייצר אותם. קיצר, סעו לעוג׳ה תראו את הנס - ותאכלו נקנקיות תוך הערכה למי שייצר אותן בשביל כולנו🇮🇱 ושתפו